שנה של עבודה עם בינה מלאכותית בסטודיו, בלי הייפ

את ההחלטה הזאת קיבלנו בלי ישיבה מסודרת ובלי מצגת. בשלב מסוים פשוט נמאס לכולם להתווכח על זה.

"היו לנו חודשיים של שיחות מסדרון," אומרת מיכל שץ, שהקימה את הסטודיו ב-2010 ומנהלת אותו מאז. "חלק מהאנשים היו משוכנעים שזה הולך להחליף אותנו, חלק היו משוכנעים שזה צעצוע. שני הצדדים דיברו בביטחון מלא, ואף אחד מהם לא ניסה את זה ברצינות על עבודה אמיתית במשך יותר משבוע."

מה שהוחלט בסוף היה פשוט. לפני שאנחנו מוכרים ללקוח שיטת עבודה חדשה, אנחנו מריצים אותה אצלנו, על הפרויקטים שלנו, ועל הזמן שלנו. אם היא תעבוד, נדע למה. אם היא תיכשל, נעדיף שזה יקרה אצלנו.

זאת הכתבה על מה שיצא מזה. היא לא נכתבה כדי לשכנע אף אחד, ויש בה גם כמה דברים שהיינו שמחים לא לגלות.

מה נכנס ונשאר

הדבר הראשון שהשתלב באמת היה המחקר המקדים. לפני כל פרויקט יש שלב שבו צריך להבין תחום שלא הכרנו קודם. מה בדיוק קורה בביקור במוסך, איך בנויה תביעה בביטוח, מה המונחים שאנשים בתחום משתמשים בהם בפועל.

השלב הזה תמיד לקח בין שבוע לשבועיים של קריאה. היום הוא לוקח כמה ימים, וחשוב מזה, הוא מתחיל מרמת הבנה גבוהה יותר. זה אומר שהשיחה הראשונה עם מומחה מהתחום כבר לא מתבזבזת על הסברי יסוד.

הדבר השני היה כתיבת קוד שאף אחד לא אוהב לכתוב. חיבורים למערכות קיימות, המרות פורמטים, סקריפטים חד פעמיים. העבודה שמפתח טוב עושה ברבע מהתשומת לב שלו ובמלוא הזמן שלו.

והשלישי, שהיה הכי פחות צפוי, הוא כמות הווריאציות בשלב העיצוב המוקדם. "פעם היינו מראים שלושה כיוונים כי זה מה שהספקנו," אומרת מיכל. "היום אפשר להראות שמונה, וזה שינה את מה שאנחנו מראים. כשהעלות של כיוון נוספת כמעט אפסית, אפשר לשים על השולחן גם את הכיוון המוזר, זה שתמיד ויתרנו עליו כי לא היה שווה להשקיע בו ערב."

מה זרקנו אחרי שבועיים

ניסינו להפיק סיכומי פגישות אוטומטיים. על הנייר זה נשמע כמו ניצחון מובהק, בפועל זה יצר מסמכים ארוכים ומדויקים שאף אחד לא קרא. הבעיה היא שסיכום פגישה הוא לא תמלול של מה שנאמר. הוא החלטה של מישהו על מה היה חשוב, ולמי צריך להגיע.

ניסינו לייצר טקסטים למוצרים, מה שנקרא בלעז מיקרוקופי. התוצאות היו תמיד תקינות ואף פעם לא נכונות. טקסט במוצר טוב נשמע כמו המוצר, והקול הזה לא נמצא בשום מקום חוץ מבראש של הצוות שבנה אותו.

וניסינו, בפרויקט אחד, לתת לכתיבת קוד לרוץ רחוק מדי בלי בדיקה. קיבלנו משהו שעובד, שאף אחד לא הבין לעומק, וששבוע אחר כך נאלצנו לכתוב מחדש. זאת הייתה הטעות הכי יקרה שעשינו באותה שנה, והיא גם זאת שהכי לימדה.

מה הפתיע

ציפינו שהחיסכון יהיה בזמן. החיסכון האמיתי היה במשהו אחר.

"הדבר שהשתנה הכי הרבה הוא לא כמה מהר אנחנו עובדים," אומרת מיכל. "זה כמה מוקדם אנחנו מגלים שטעינו. פעם רעיון גרוע היה שורד שבועיים כי כבר השקענו בו. היום הוא מת ביום השני, כי אפשר לבנות ממנו משהו ולראות שהוא לא עובד לפני שהתאהבנו בו."

הפתעה שנייה הייתה פחות נעימה. ככל שהביצוע נעשה זול יותר, ההחלטה מה לבצע נעשתה כבדה יותר. כשיש שמונה כיוונים על השולחן, מישהו צריך לבחור, ולבחירה הזאת אין קיצור דרך. שעות שנחסכו בייצור חזרו, כמעט במלואן, לשיחות על מה הדבר הנכון לעשות.

מה לא השתנה

המחקר עם משתמשים אמיתיים לא השתנה בכלל. אפשר להכין ראיון מהר יותר ואפשר לעבור על החומר מהר יותר, אבל הישיבה מול אדם שמנסה להשתמש במשהו ולא מצליח היא עדיין המקום שבו לומדים את הדברים שאי אפשר ללמוד בשום דרך אחרת.

ההחלטות הגדולות לא השתנו. מה המוצר הזה בכלל, למי הוא, ומה אנחנו מוכנים לוותר עליו. אלה נשארו בדיוק איפה שהיו, בשיחות ארוכות בין אנשים שלוקחים עליהן אחריות.

והאחריות עצמה לא זזה. אם משהו בקוד לא עובד, זה שלנו. השאלה איך הוא נכתב מעניינת אותנו, והיא לא מעניינת את הלקוח, ובצדק.

סוף

אם היינו צריכים לסכם את השנה הזאת במשפט אחד, הוא לא יהיה על כלים.

"הכלים האלה מורידים את המחיר של לעשות," אומרת מיכל. "הם לא מורידים את המחיר של לטעות בכיוון. אם משהו, הם מייקרים אותו, כי עכשיו אפשר לטעות הרבה יותר מהר ובהרבה יותר מקומות בבת אחת. בגלל זה אנחנו משקיעים היום יותר זמן בהחלטות, לא פחות."